Avi Aharon

Picturing the future Objectivist state of Israel, I consider it trivial to imagine how it would look. Business and employment-wise, the last two decades had already provided lot more opportunities than the decades before them. Sure, you had no government position waiting for you when you were 21, but with a little resourcefulness and imagination, you had many doors open to you and many directions to chose from.
What about education? I went to government-owned schools. Out of five schools and a university, one was excellent, one was terrible and the others were somewhere in between. How’s my son’s kindergarden doing in comparison? I think it’s doing pretty good. Kids at the ages of 4 and 5 know more math than I knew at the age of 7 (they count to 100, add to 20 and subtract to 10, most of them read at least a little, they group child books by authors, and so on). Kindergardens in Israel are mostly private, and they influence the government-owned as well. I’ll return to this fact later on: the fact that you have a privately held kindergarden, and free competition, improves the government-owned kindergardens.
Now, what about defending the state of Israel?
What if we had 5 to 10 private armies? What if the army unit that is in charge for the border with Gaza were private? The common believe is that the last time a western civilization had more than a single, centralized army, it looked like hell.
How do we know? Well, we all read Hobbs at school.
I believe that the basic concept that gets someone to win a war is not the concept of a centralized government and a single army. The concept is to be always prepared (invented by the Romans, and helped them to last for a thousand years). To what extent, and how to accomplish this preparedness? The Objectivist answer is that the it is up to you.
The IDF – the Israeli army – is doing very lousy. Should the southern command be privatized as a whole? Maybe not. Should tank and infantry divisions all be privatized? Again, maybe not. Should a contractor apply for a government contract for defeating Hamas? This is an option I’d consider a good sandbox to gather information from.
Is this contractor going to take us to 12th century England (here’s an excellent Atlasphere article on Ken Folett’s mediavel novells)? not if you don’t subject yourself to the church and accept the fact that practicing your sword for several hours a week can’t be all to bad.
I guess we all agree privatization is good. Starting a private business won’t corrupt you, right? Getting you close to money won’t corrupt you, either.
The privatization of the army shouldn’t scare the Objectivist mind, certainly not for Hobbsian reasons.

דיסקליימר
כל דבר שקשור ברוסיה או ברית המועצות מוציא ממני את מירב תשומת הלב והרגש. אין דבר שמחריד אותי יותר מהזוועה הסובייטית. היטלר – כנראה שלצערו – ייאלץ להסתפק במקום השני.

על הרקע הזה,
אתחיל מכך שהספר – שמתרחש בברית המועצות בשנות החמישים – לא פוסח על אף תיאור זוועה. התיאורים מחרידים. ברשותכם, אפילו לא אמנה אותם. בואו נגיד שמי שקרא ספרים על ברית המועצות – גולאג, ארכיפלג גולאג, פירצה בקרח, שאלאמוב, וכו’ – ישמח על ההכנה המוקדמת.
בנוסף, העובדה שהספר הצליח מאוד בבריטניה וזכה לפרס מאוד מכובד מעידה על שפע תיאורים של פוזעים ופשעים פסיכופטיים מהסוג היותר חולני.
ובכל זאת, הספר הוא גם מותחן מצוין. העלילה מצוינת, הסיפור מעולה, הגיבורים מתוארים בצורה עילאית ממש. הסופר אומר בעצמו בסוף הספר שכל מה שהוא יודע על ברית המועצות מגיע מקריאה של הספרים שציינתי לעיל. אבל, אם אן אפלבאום מזכירה שבברית המועצות המשטרה החשאית חדרה לכל בית ובני זוג הלשינו אחד על השני, אז פה אפשר להיווכח ולקבל המחשה מפורטת של איך זה ככל הנראה היה. אני לא נוהג לקרוא ספרי אימה, אבל אם כוונת הסופר היתה לכתוב משהו שלא אוכל להניח מהיד – הוא לחלוטין הצליח.
כשאני קורא, אני משתדל לשים לב לאיכויות הסיפוריות – לרוחב היריעה, למה שהסופר רוצה בעצם להעביר. ככזה, ילד 44, למרות שהוא מותחן, הוא גם רומן רוסי רחב יריעה בעל שפע דמויות שלכולן מניעים ותכניות (בעיקר להישרד ולבגוד בקרובים להן לפני שהן יבגדו בהם, אבל לא רק). רוחב היריעה ותיאור מניעי הדמויות הוא שעושה את הספר לכזה טוב, בעיני.
אני ממליץ בחום, למי שמסוגל להתגבר על שפע תיאורי הזוועה.

The Israeli military failure is second only to its economic one. Indeed, in 130 years of Zionism we have managed to establish a state. However, it seems that we (I know that “we” is not a valid objectivist word. What I mean here is “those individuals who chose to care of the future of Israel”) have managed to pay the highest price possible. As of today, Israel is completely incapable of defending itself, its PM is willing to divide its capital and a 3rd Intifada is underway.
How have we got here?
The military problem of Israel emerges from the following two causes: the state’s monopoly on defence and the obligatory draft.
These two approaches were born in the beginning of 19th century Europe (Napoleon is said to have his initial victories due to a draft, and Prussia managed to win him due to a centralized military effort). The European initiative has won Prussia the war of 1870, but has also failed each and every European empire in WWI and certainly in WWII. These empires flourished in the age of private armies; they completely failed at the moment they tried an obligatory draft.
Israel never even bothered to these principles (aside two cases, I will discuss them shortly). The Zionist movement turned into Socialism in the 1920s. The military disasters of 1921 and 1929 resulted in an organized military power. This power was managed by the Zionist movement, and fought not only the enemy, but other Israeli military organizations who chose to act on their own. The socialist army had its finest hour in 1948, where it killed 14 Israeli soldiers of a private army (the “Irgun”), and suffered 6000 casualties in a war that should have been a walk in the park, losing the majority of battles throughout this war.
The Israeli government had tried to create a military force outside the IDF as soon as in 1953. This force was unbelievably successful. However, plain collectivist politics called for its assimilation within the IDF and completely destroying it. In 1970 there was a second try – from within the army itself – that was destructed through an assimilation of this force into other units of the IDF.
The IDF suffered an increasing toll of casualties. This has caused the Israeli society to resent the IDF altogether and to object any Israeli ambition to take responsibility on its international affairs (Winning the conflict with its neighbours, that is).
In 1982, Israel has sent its army into Lebanon, chasing several tens of thousands of Arafat’s terrorists. Hell broke loose. The Israeli public was openly against this war. Moreover, the poor conduct of the IDF in the battlefield caused the Israeli public to refuse to win the Intifada of 1987. There is a war, the public didn’t deny, but instead of failing in the battlefield, they offered to try to make piece with the enemy.
Then came Oslo, and the reset is history. As of today, Israel consistently fails in each and every military purpose it aims to achieve.
(This was an absolutely brief survey of our military history, if you want me to emphasis on any part of it, just ask.)
Now, it is obvious that Israel can’t just reset its army, start it all over, and anticipate its enemies to sit still. We do need a constant capability of defence. This is why I don’t call for an immediate abolition of the IDF.
I call for the privatization of the military power in Israel and the abolition of the compulsory draft, though. So, I think that Israel should let out parts of its defence tasks to private contractors. I’m willing to take Gaza on me. The IDF spends there 1.5 Billion NIS a year (around $M500). I’m willing to generate better results for 10% of this price. Don’t get me wrong, Gaza is going to look like Dresden 1945 (or Tokyo…). This is how a war looks like.
Little by little, Israel should dismantle the IDF, leaving its defensive concerns to those who are willing to do something. “Those” can’t come from the ranks of the ever-failing IDF.

אסף ענברי, הביתה
ידיעות ספרים 2009

אסף ענברי כתב בעשור האחרון שפע מסות שמתארות כיצד צריכה ספרות להיראות. תוך כדי פיתוח התיאוריה שלו הוא כתב ופירסם את הרומן “הביתה” שמתאר את תולדות הקיבוץ בו הוא נולד וגדל.
התיאוריה הספרותית שלו – שלשם הנוחות אקרא לה “מעמד הפעלים” על שם אחד המאמרים שלו – מרתקת ובעלת ערך רב לאובייקטיביסט שקץ בזבל המצוי בשפע על מדף הספרים. הנושא עליו נכתב “הביתה” מרתק אף הוא; וגם הספר עצמו מצוין. אתחיל מהספר, אמשיך בכמה הערות על הקיבוץ ואפנה למעמד הפעלים.
הספר
אסף ענברי רוצה לכתוב כמו בתנ”ך. כשם שעל אברהם אבינו לא מסופר קמתי-התרחצתי-התלבשתי-והלכתי-לי-מארצי-ומולדתי-ובית-אבי, כך גם גיבוריו של אסף ענברי. כן, הם אנשים שנולדו, חיו ומתו במאה האחרונה ויש לנו תיעוד מצוין של מה אכלו ומה לבשו ואיפה גרו ואת מי אהבו ואיך הם היו עם הילדים שלהם ועל מה הם חשבו בפקקים של הבוקר, אבל, אם התיאור הזה לא מסייע להסביר מה הייחוד של האנשים האלה ומה עשה אותם ראויים לספר, אז מקומו לא בספר.
מתקבלים פחות משלוש-מאות עמודים שמקיפים תקופה של שבעים שנה, ונראה שאין בספר אף מילה מיותרת. הסיפורים מרתקים ובחלקם מסמרי שיער ממש. לא שהתחלתי פתאום לאהוב קיבוצניקים – ועל כך בהמשך – אבל עכשיו אני מבין הרבה יותר טוב את מהות והיקף הפשע שלהם – כלפי עצמם, כלפי ילדיהם וכלפי המדינה.
יש לתמציתיות חיסרון ניכר אחד. אם אתה לא יודע עוד לפני הקריאה מה אירע ועל מה מסופר, קשה מאוד לעקוב אחר האירועים ולזהות אותם. ענברי טוען שזה לא רלוונטי, משום שהמטרה של סיפור היא לספר משהו אוניברסלי. אני לא חושב כך – וגם על כך בהמשך. מכל מקום, גיגלתי קצת במהלך הקריאה והסתדרתי.
הקיבוץ
הספר מתאר את האופן שבו קיבוץ אפיקים – הקיבוץ המתואר בספר – היה מוקד בטלנות וחוסר אחריות מראשיתו. עוד לפני שקם הקיבוץ, מקימיו חיו מעבודות דחק ומכסף ששלחו להם ההורים שלהם. הם חיו כמו חורנים. כשבקיבוצים סביבם אנשים בנו מבני אבן, הם המשיכו לחיות באוהלים. כשהם התחילו לעשות ילדים, הם לא קישרו בין שיעור מחריד של תמותת תינוקות לעובדה שהיו להם עכברושים בחדר האוכל (ולא עשו כלום נגד העכברושים). זה קצת כמו בית קטן בערבה, רק שמדברים רוסית ולאף אחד אין שאיפות בחיים.
החל משנות השלושים הם חיו מכסף שבן גוריון נתן להם. אחרי קום המדינה הם הקימו מפעל (לבידים, משהו שלא היה אז בארץ). בישראל אין הרבה עץ, אז הם ייבאו עץ מאפריקה ומכרו את התוצרת לחו”ל. אם זה נשמע לכם תמוה, זה לא במקרה. על חוסר ההצדקה כלכלי חיפתה המדינה שסיבסדה את המפעל ובנוסף קבעה בחוק מונופול נגד תחרות בתחום בו עוסק המפעל.
הקיבוץ זרק כסף באופן מתמיד וקיבל תמיכה ממשלתית שוטפת במשך כל ימי חייו. אחד “הענפים” שלו היה קליטת כל מי שהמדינה החליטה בשבילו. מכיוון שכך, צמח והיה לקיבוץ השלישי בגודלו בארץ, בלי הקפדה יתרה על איכות האנשים. לשיאו הגיע הקיבוץ כשהיה במדינה ראש ממשלה קיבוצניק והיו כמה עשרות חכי”ם קיבוצניקים. עשור אחד אחר כך, התחלף השלטון, התמיכה הממשלתית נפסקה והקיבוץ פשט רגל בבת אחת.
היום כבר אין שם קיבוץ והכסף של משלם המיסים נשפך במקומות אחרים.
מעמד הפעלים
אני מודה ומתוודה שאני משתמש במאמרים של ענברי כצ’ק-ליסט. לא עם כל העקרונות שלו אני מסכים, אבל לכולם אני מתייחס ואני משתדל שתהיה לי דעה בכל אחד מעניינים בהם הוא דן. אדון כאן בקצרה בשלושה עקרונות ובעצמי אלך לקרוא את המאמרים שוב :
ספרות מבוססת פעלים – במקום הספרות הפוסטמודרנית המבוססת מצבים – היא ספרות דינמית, אנטי-סטטית שמתארת אנשים חיים. כמובן, הייתי מעדיף לקדם את ההגדרה לספרות מבוססת תכליות, אבל זה באמת ניואנס. העיקר שבספר יהיו אנשים שעושים עם עצמם משהו.
ספרות קלאסית – ענברי אומר שסיפור קלאסי הוא סיפור שאתה כבר מכיר, וההיכרות איתו היא זו שנותנת לו לגיטימציה ועושה אותו אוניברסלי. אני מניח שהכוונה לספורי אפוס/קווסט. “לך לך מארצך” דומה ליציאת מצרים באופן שבו אנשים הלכו מבחירה אל הלא-נודע והתגברו על קשיים. שני הסיפורים האלה דומים כמובן לעשרות סיפורים בעשרות מיתולוגיות ומכאן כוחם. אבל, לא הייית חוזר וקורא בתנ”ך אם הוא היה נראה כמו “אלה לבנה” של גרייבס. מה שעושה סיפור קלאסי הוא העובדה שהוא מדבר אל כלל האנושות ונושא הספר יכול להיות מה שאנשים רוצים להיות או היו יכולים להיות. לפי העקרון הזה, מרד הנפילים הוא אפוס קלאסי למהדרין, למרות שהוא סופר לראשונה לפני חמישים שנה ולא הרבה אנשים מבינים אותו (בטח לא ברמה שאין ראנד הבינה אותו…).
ספרות תמציתית היא פנטסטית בעיני. משפט מתוך מאמר של ענברי – “טולסטוי אינו מחסנאי” – קישט את לוח השעם שלי למשך מספר שנים. הכוונה של ענברי היתה שאם ישראלי היה כותב את אנה קרנינה, אז הגיבור הנופל מהספה היה הופך לעשרות עמודים של תיאור משמים של הספה עצמה.
אלנבי מול הביתה
ב”אלנבי” הראה גדי טאוב – שכתב באריכות על האופן שבו הוא מבין את מעמד הפעלים (ראו קישור בהמשך) – שאפשר לכתוב לפי עקרונות מעמד הפעלים ללא התמציתיות. ליתר דיוק, התמציתיות אצל טאוב היא כלי עבודה. הגיבורים שמניעים את העלילה מתוארים בתמציתיות. מכיוון שלא מדובר באנשי מופת – נקרא לזה ככה – די במה שנכתב עליהם כדי להבין אותם לכל עומקם. בניגוד להם, הדמויות הפסיביות אצל טאוב מתוארות באריכות מעייפת שהולמת את טבעם.
ב”הביתה” אי אפשר לנתק את הסיפור מהרקע שלו. לדעתי לפחות, הקיבוץ אינו סיפור אוניברסלי. אמנם, זה סיפור של אנשים שעשו שטויות מחרידות שאמנם אינן מנותקות מהסוציאליזם ברחבי העולם, אבל יש להן את הגוון שלהן (יש כאן אנטי-יצרנות כמו בברית המועצות אבל אין את הרצחנות הסובייטית). אני לא חושב שאם הסיפור היה מתרחש לפני שלוש מאות שנה, בלי שאקרא עליו בעיתון ברגע בו הוא מתרחש, הייתי יכול להבין על מה מדבר הספר.
חסרה פה קצת אינפורמציה, שתאפשר להבין איך קורה שלבטלנים גדלים ילדים שכל העולם על הזין שלהם (והנה הסבר מקורי לשיעור האבידות המחריד במלחמות ישראל; אנשים נלחמו באותה איכות שבה הם עבדו בפלחה) ומה משמעות העובדה שכל מי שניחן בחוש אינדיווידואליסטי עוזב את הקיבוץ ומשאיר אותו בידי אנשים בינוניים ומטה. שתי הנקודות האלה לא נדונות כמעט בספר.
הבעיה של כתיבה תמציתית אינה הדחיסות שלה.להיפך, הדחוס מעורר מחשבה. הבעיה שלה היא שהיא עלולה לסבול ממה שסובל התנ”ך. “שבעים פנים לתורה” אינו רק פרי של אלפי שנות קיום התנ”ך. זוהי התוצרת של תמציתיות היתר. ברור שכותב ספר בראשית לא התכוון לומר שאברהם מציית לישות על-טבעית, אבל לך תסביר את זה למיליוני קוראים על פני אלפי שנים, שאומרים לך “אבל כתוב במפורש שהוא כן ציית”.
אני חושש מאוד שמי שלא מבין מה לא היה בסדר בקיבוץ, לא יבין את זה מהספר של ענברי. למרות זאת, מעמד הפעלים היא תיאוריה ספרותית שאני מאוד מעריך ואני לומד ממנה המון.

כתבה אינפורמטיבית מאוד בהארץ

האתר של אסף ענברי, עם שפע המאמרים שלו

גדי טאוב על אסף ענברי

הביתה בדף הירוק

אסף ענברי בויקיפדיה העברית

אמנון ז’קונט – חידת מותי
הוצאת כתר 2009

חידת מותי הוא מותחן מקורי ומרתק, רב גיבורים ראשיים וקולח. זו, כשלעצמה, סיבה מספיק טובה כדי לקרוא את הספר, אלא שיש סיבה טובה עוד יותר. העלילה נפתחת בגילוי צוואה של גדליה בן אחיקם (זה בסדר, גם לי לקח כמה שניות להיזכר מי זה). כמעט מיד מוזכר שלמעט רוה”מ יצחק רבין, גדליה בן אחיקם היה המנהיג היהודי היחיד שנרצח בידי בני עמו. מרגע שזה נאמר, לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין שני המקרים ולחשוב מה-היה-קורה-אם.
הספר הוא מותחן פוליטי אקטואלי. לא שרבין נרצח ממש אתמול, אבל בואו נגיד שכנראה שהוא לא ראש הממשלה הישראלי האחרון שיירצח, בדיוק כמו שלינקולן לא היה הנשיא האחרון שנרצח. המותחן הפוליטי המצוין גורם גם לי – שלא הייתי ממעריצי רבין – לחשוב קצת יותר על הנושא.
הספר אינו משולל חסרונות. כמה מהדמויות בו מעט נלעגות, כולל שתי דמויות נשיות שמניעות את הסיפור (מישהו שואל מישהי אם היא רוצה לאכול איתו ארוחת ערב, והיא עונה בטבעיות “אכלתי אצל הורי”. מזל שאישתי לא השתמשה במילים האלה בדייט הראשון שלנו). קטע פרולוג קצרצר מתרחש בשנות החמישים, והיחסים בין שני בני זוג שם פשוט מקוממים.
למרות נקודת התורפה העיקבית הזו, מדובר במותחן מצוין ומעורר מחשבה.