אבי אהרן

הדבר הראשון שאהבתי בספר הזה, עוד לפני איטליה, היה שלא מדובר במותחן. בחודש שעבר עזבתי ספר של ג’ון לה קארה אחרי הפרק הראשון, מרוב גועל. הוא אולי אחד הסופרים הפוריים והמצליחים ביותר בעולם בימינו, אבל כמה כבר אפשר למחזר עלילה ותיאורי אופי של גיבורים שנקלעו לעלילות הגדולות על חייהם הפרטיים.
אבל נתחיל באיטליה. מאה ארבע-עשרה, נוף, יין, אוכל, סקס ורצח כאמצעי הנפוץ ביותר ליישוב סכסוכים. לכאורה, צירוף שיגרתי של כל המרכיבים הדרושים לעוד מותחן היסטורי. חסר מעוף שקראת כבר אלף כמוהו. אבל, לא כל הספרים שעלילתם מתרחשת באיטליה זהים באיכותם, כשם שלא כל הפיצות דומות.

ביארנה רויטר, שאינו איטלקי כל ועיקר, אך מאחוריו עשרות ספרים ומחזות, בחר להתעלם מהמובן מאליו. אוכל, יין, סקס ונוף איטלקי המתוארים בפרוטרוט מופיעים רק כשהם מקדמים את הסיפור. איטליה משגעת, כמתבקש, אבל ימי הביניים היתה תקופה מחרידה שלא היית רוצה למצוא עצמך בתוכה. רויטר כתב אפוס שבו הגיבור אמנם נקלע לתככים הגדולים עליו במקצת (בישוף רוצה להיות אפיפיור ודורך לשם כך על כמה גוויות; האביר שמשמש יד ימינו פשוט רוצח על בסיס יומיומי, שניהם יחד מסתירים את התרופה למגיפה השחורה משום שהיא עלולה להחליש את הכנסיה) אבל העלילה מתקדמת תוך שהוא צריך להשיב מדי יום על השאלה החביבה עלי: מה הדבר הנכון לעשות?
העלילה מפותלת ומפתיעה. הגיבורים של רויטר – טובים כרעים – הם אנשים חכמים בעלי תכליות בדרגת מורכבות משתנה שמאוד מעניין לעקוב אחריהם. הגיבור אף שומע קולות מדברים בתוך ראשו. הקולות מדברים דברי טעם ומספקים את ההיבט הציני והמצחיק (מאוד) של הסיפור.
השקרן מאומבריה הוא אחד הספרים היותר טובים שקראתי.

כאן אפשר לקרוא ספוילרים-מחרבי-קריאה:

• הוצאת כתר
• בוקאאוט
• גלובל ריפורט
• הארץ דנים בסיפור בכובד ראש מתבקש.

על הסופר, בויקיפדיה הדנית.
אפוס ורומן פיקרסקי בויקיפדיה העברית.