Avi Aharon

דיסקליימר
כל דבר שקשור ברוסיה או ברית המועצות מוציא ממני את מירב תשומת הלב והרגש. אין דבר שמחריד אותי יותר מהזוועה הסובייטית. היטלר – כנראה שלצערו – ייאלץ להסתפק במקום השני.

על הרקע הזה,
אתחיל מכך שהספר – שמתרחש בברית המועצות בשנות החמישים – לא פוסח על אף תיאור זוועה. התיאורים מחרידים. ברשותכם, אפילו לא אמנה אותם. בואו נגיד שמי שקרא ספרים על ברית המועצות – גולאג, ארכיפלג גולאג, פירצה בקרח, שאלאמוב, וכו’ – ישמח על ההכנה המוקדמת.
בנוסף, העובדה שהספר הצליח מאוד בבריטניה וזכה לפרס מאוד מכובד מעידה על שפע תיאורים של פוזעים ופשעים פסיכופטיים מהסוג היותר חולני.
ובכל זאת, הספר הוא גם מותחן מצוין. העלילה מצוינת, הסיפור מעולה, הגיבורים מתוארים בצורה עילאית ממש. הסופר אומר בעצמו בסוף הספר שכל מה שהוא יודע על ברית המועצות מגיע מקריאה של הספרים שציינתי לעיל. אבל, אם אן אפלבאום מזכירה שבברית המועצות המשטרה החשאית חדרה לכל בית ובני זוג הלשינו אחד על השני, אז פה אפשר להיווכח ולקבל המחשה מפורטת של איך זה ככל הנראה היה. אני לא נוהג לקרוא ספרי אימה, אבל אם כוונת הסופר היתה לכתוב משהו שלא אוכל להניח מהיד – הוא לחלוטין הצליח.
כשאני קורא, אני משתדל לשים לב לאיכויות הסיפוריות – לרוחב היריעה, למה שהסופר רוצה בעצם להעביר. ככזה, ילד 44, למרות שהוא מותחן, הוא גם רומן רוסי רחב יריעה בעל שפע דמויות שלכולן מניעים ותכניות (בעיקר להישרד ולבגוד בקרובים להן לפני שהן יבגדו בהם, אבל לא רק). רוחב היריעה ותיאור מניעי הדמויות הוא שעושה את הספר לכזה טוב, בעיני.
אני ממליץ בחום, למי שמסוגל להתגבר על שפע תיאורי הזוועה.