אבי אהרן

The Israeli military failure is second only to its economic one. Indeed, in 130 years of Zionism we have managed to establish a state. However, it seems that we (I know that “we” is not a valid objectivist word. What I mean here is “those individuals who chose to care of the future of Israel”) have managed to pay the highest price possible. As of today, Israel is completely incapable of defending itself, its PM is willing to divide its capital and a 3rd Intifada is underway.
How have we got here?
The military problem of Israel emerges from the following two causes: the state’s monopoly on defence and the obligatory draft.
These two approaches were born in the beginning of 19th century Europe (Napoleon is said to have his initial victories due to a draft, and Prussia managed to win him due to a centralized military effort). The European initiative has won Prussia the war of 1870, but has also failed each and every European empire in WWI and certainly in WWII. These empires flourished in the age of private armies; they completely failed at the moment they tried an obligatory draft.
Israel never even bothered to these principles (aside two cases, I will discuss them shortly). The Zionist movement turned into Socialism in the 1920s. The military disasters of 1921 and 1929 resulted in an organized military power. This power was managed by the Zionist movement, and fought not only the enemy, but other Israeli military organizations who chose to act on their own. The socialist army had its finest hour in 1948, where it killed 14 Israeli soldiers of a private army (the “Irgun”), and suffered 6000 casualties in a war that should have been a walk in the park, losing the majority of battles throughout this war.
The Israeli government had tried to create a military force outside the IDF as soon as in 1953. This force was unbelievably successful. However, plain collectivist politics called for its assimilation within the IDF and completely destroying it. In 1970 there was a second try – from within the army itself – that was destructed through an assimilation of this force into other units of the IDF.
The IDF suffered an increasing toll of casualties. This has caused the Israeli society to resent the IDF altogether and to object any Israeli ambition to take responsibility on its international affairs (Winning the conflict with its neighbours, that is).
In 1982, Israel has sent its army into Lebanon, chasing several tens of thousands of Arafat’s terrorists. Hell broke loose. The Israeli public was openly against this war. Moreover, the poor conduct of the IDF in the battlefield caused the Israeli public to refuse to win the Intifada of 1987. There is a war, the public didn’t deny, but instead of failing in the battlefield, they offered to try to make piece with the enemy.
Then came Oslo, and the reset is history. As of today, Israel consistently fails in each and every military purpose it aims to achieve.
(This was an absolutely brief survey of our military history, if you want me to emphasis on any part of it, just ask.)
Now, it is obvious that Israel can’t just reset its army, start it all over, and anticipate its enemies to sit still. We do need a constant capability of defence. This is why I don’t call for an immediate abolition of the IDF.
I call for the privatization of the military power in Israel and the abolition of the compulsory draft, though. So, I think that Israel should let out parts of its defence tasks to private contractors. I’m willing to take Gaza on me. The IDF spends there 1.5 Billion NIS a year (around $M500). I’m willing to generate better results for 10% of this price. Don’t get me wrong, Gaza is going to look like Dresden 1945 (or Tokyo…). This is how a war looks like.
Little by little, Israel should dismantle the IDF, leaving its defensive concerns to those who are willing to do something. “Those” can’t come from the ranks of the ever-failing IDF.

אסף ענברי, הביתה
ידיעות ספרים 2009

אסף ענברי כתב בעשור האחרון שפע מסות שמתארות כיצד צריכה ספרות להיראות. תוך כדי פיתוח התיאוריה שלו הוא כתב ופירסם את הרומן “הביתה” שמתאר את תולדות הקיבוץ בו הוא נולד וגדל.
התיאוריה הספרותית שלו – שלשם הנוחות אקרא לה “מעמד הפעלים” על שם אחד המאמרים שלו – מרתקת ובעלת ערך רב לאובייקטיביסט שקץ בזבל המצוי בשפע על מדף הספרים. הנושא עליו נכתב “הביתה” מרתק אף הוא; וגם הספר עצמו מצוין. אתחיל מהספר, אמשיך בכמה הערות על הקיבוץ ואפנה למעמד הפעלים.
הספר
אסף ענברי רוצה לכתוב כמו בתנ”ך. כשם שעל אברהם אבינו לא מסופר קמתי-התרחצתי-התלבשתי-והלכתי-לי-מארצי-ומולדתי-ובית-אבי, כך גם גיבוריו של אסף ענברי. כן, הם אנשים שנולדו, חיו ומתו במאה האחרונה ויש לנו תיעוד מצוין של מה אכלו ומה לבשו ואיפה גרו ואת מי אהבו ואיך הם היו עם הילדים שלהם ועל מה הם חשבו בפקקים של הבוקר, אבל, אם התיאור הזה לא מסייע להסביר מה הייחוד של האנשים האלה ומה עשה אותם ראויים לספר, אז מקומו לא בספר.
מתקבלים פחות משלוש-מאות עמודים שמקיפים תקופה של שבעים שנה, ונראה שאין בספר אף מילה מיותרת. הסיפורים מרתקים ובחלקם מסמרי שיער ממש. לא שהתחלתי פתאום לאהוב קיבוצניקים – ועל כך בהמשך – אבל עכשיו אני מבין הרבה יותר טוב את מהות והיקף הפשע שלהם – כלפי עצמם, כלפי ילדיהם וכלפי המדינה.
יש לתמציתיות חיסרון ניכר אחד. אם אתה לא יודע עוד לפני הקריאה מה אירע ועל מה מסופר, קשה מאוד לעקוב אחר האירועים ולזהות אותם. ענברי טוען שזה לא רלוונטי, משום שהמטרה של סיפור היא לספר משהו אוניברסלי. אני לא חושב כך – וגם על כך בהמשך. מכל מקום, גיגלתי קצת במהלך הקריאה והסתדרתי.
הקיבוץ
הספר מתאר את האופן שבו קיבוץ אפיקים – הקיבוץ המתואר בספר – היה מוקד בטלנות וחוסר אחריות מראשיתו. עוד לפני שקם הקיבוץ, מקימיו חיו מעבודות דחק ומכסף ששלחו להם ההורים שלהם. הם חיו כמו חורנים. כשבקיבוצים סביבם אנשים בנו מבני אבן, הם המשיכו לחיות באוהלים. כשהם התחילו לעשות ילדים, הם לא קישרו בין שיעור מחריד של תמותת תינוקות לעובדה שהיו להם עכברושים בחדר האוכל (ולא עשו כלום נגד העכברושים). זה קצת כמו בית קטן בערבה, רק שמדברים רוסית ולאף אחד אין שאיפות בחיים.
החל משנות השלושים הם חיו מכסף שבן גוריון נתן להם. אחרי קום המדינה הם הקימו מפעל (לבידים, משהו שלא היה אז בארץ). בישראל אין הרבה עץ, אז הם ייבאו עץ מאפריקה ומכרו את התוצרת לחו”ל. אם זה נשמע לכם תמוה, זה לא במקרה. על חוסר ההצדקה כלכלי חיפתה המדינה שסיבסדה את המפעל ובנוסף קבעה בחוק מונופול נגד תחרות בתחום בו עוסק המפעל.
הקיבוץ זרק כסף באופן מתמיד וקיבל תמיכה ממשלתית שוטפת במשך כל ימי חייו. אחד “הענפים” שלו היה קליטת כל מי שהמדינה החליטה בשבילו. מכיוון שכך, צמח והיה לקיבוץ השלישי בגודלו בארץ, בלי הקפדה יתרה על איכות האנשים. לשיאו הגיע הקיבוץ כשהיה במדינה ראש ממשלה קיבוצניק והיו כמה עשרות חכי”ם קיבוצניקים. עשור אחד אחר כך, התחלף השלטון, התמיכה הממשלתית נפסקה והקיבוץ פשט רגל בבת אחת.
היום כבר אין שם קיבוץ והכסף של משלם המיסים נשפך במקומות אחרים.
מעמד הפעלים
אני מודה ומתוודה שאני משתמש במאמרים של ענברי כצ’ק-ליסט. לא עם כל העקרונות שלו אני מסכים, אבל לכולם אני מתייחס ואני משתדל שתהיה לי דעה בכל אחד מעניינים בהם הוא דן. אדון כאן בקצרה בשלושה עקרונות ובעצמי אלך לקרוא את המאמרים שוב :
ספרות מבוססת פעלים – במקום הספרות הפוסטמודרנית המבוססת מצבים – היא ספרות דינמית, אנטי-סטטית שמתארת אנשים חיים. כמובן, הייתי מעדיף לקדם את ההגדרה לספרות מבוססת תכליות, אבל זה באמת ניואנס. העיקר שבספר יהיו אנשים שעושים עם עצמם משהו.
ספרות קלאסית – ענברי אומר שסיפור קלאסי הוא סיפור שאתה כבר מכיר, וההיכרות איתו היא זו שנותנת לו לגיטימציה ועושה אותו אוניברסלי. אני מניח שהכוונה לספורי אפוס/קווסט. “לך לך מארצך” דומה ליציאת מצרים באופן שבו אנשים הלכו מבחירה אל הלא-נודע והתגברו על קשיים. שני הסיפורים האלה דומים כמובן לעשרות סיפורים בעשרות מיתולוגיות ומכאן כוחם. אבל, לא הייית חוזר וקורא בתנ”ך אם הוא היה נראה כמו “אלה לבנה” של גרייבס. מה שעושה סיפור קלאסי הוא העובדה שהוא מדבר אל כלל האנושות ונושא הספר יכול להיות מה שאנשים רוצים להיות או היו יכולים להיות. לפי העקרון הזה, מרד הנפילים הוא אפוס קלאסי למהדרין, למרות שהוא סופר לראשונה לפני חמישים שנה ולא הרבה אנשים מבינים אותו (בטח לא ברמה שאין ראנד הבינה אותו…).
ספרות תמציתית היא פנטסטית בעיני. משפט מתוך מאמר של ענברי – “טולסטוי אינו מחסנאי” – קישט את לוח השעם שלי למשך מספר שנים. הכוונה של ענברי היתה שאם ישראלי היה כותב את אנה קרנינה, אז הגיבור הנופל מהספה היה הופך לעשרות עמודים של תיאור משמים של הספה עצמה.
אלנבי מול הביתה
ב”אלנבי” הראה גדי טאוב – שכתב באריכות על האופן שבו הוא מבין את מעמד הפעלים (ראו קישור בהמשך) – שאפשר לכתוב לפי עקרונות מעמד הפעלים ללא התמציתיות. ליתר דיוק, התמציתיות אצל טאוב היא כלי עבודה. הגיבורים שמניעים את העלילה מתוארים בתמציתיות. מכיוון שלא מדובר באנשי מופת – נקרא לזה ככה – די במה שנכתב עליהם כדי להבין אותם לכל עומקם. בניגוד להם, הדמויות הפסיביות אצל טאוב מתוארות באריכות מעייפת שהולמת את טבעם.
ב”הביתה” אי אפשר לנתק את הסיפור מהרקע שלו. לדעתי לפחות, הקיבוץ אינו סיפור אוניברסלי. אמנם, זה סיפור של אנשים שעשו שטויות מחרידות שאמנם אינן מנותקות מהסוציאליזם ברחבי העולם, אבל יש להן את הגוון שלהן (יש כאן אנטי-יצרנות כמו בברית המועצות אבל אין את הרצחנות הסובייטית). אני לא חושב שאם הסיפור היה מתרחש לפני שלוש מאות שנה, בלי שאקרא עליו בעיתון ברגע בו הוא מתרחש, הייתי יכול להבין על מה מדבר הספר.
חסרה פה קצת אינפורמציה, שתאפשר להבין איך קורה שלבטלנים גדלים ילדים שכל העולם על הזין שלהם (והנה הסבר מקורי לשיעור האבידות המחריד במלחמות ישראל; אנשים נלחמו באותה איכות שבה הם עבדו בפלחה) ומה משמעות העובדה שכל מי שניחן בחוש אינדיווידואליסטי עוזב את הקיבוץ ומשאיר אותו בידי אנשים בינוניים ומטה. שתי הנקודות האלה לא נדונות כמעט בספר.
הבעיה של כתיבה תמציתית אינה הדחיסות שלה.להיפך, הדחוס מעורר מחשבה. הבעיה שלה היא שהיא עלולה לסבול ממה שסובל התנ”ך. “שבעים פנים לתורה” אינו רק פרי של אלפי שנות קיום התנ”ך. זוהי התוצרת של תמציתיות היתר. ברור שכותב ספר בראשית לא התכוון לומר שאברהם מציית לישות על-טבעית, אבל לך תסביר את זה למיליוני קוראים על פני אלפי שנים, שאומרים לך “אבל כתוב במפורש שהוא כן ציית”.
אני חושש מאוד שמי שלא מבין מה לא היה בסדר בקיבוץ, לא יבין את זה מהספר של ענברי. למרות זאת, מעמד הפעלים היא תיאוריה ספרותית שאני מאוד מעריך ואני לומד ממנה המון.

כתבה אינפורמטיבית מאוד בהארץ

האתר של אסף ענברי, עם שפע המאמרים שלו

גדי טאוב על אסף ענברי

הביתה בדף הירוק

אסף ענברי בויקיפדיה העברית

אמנון ז’קונט – חידת מותי
הוצאת כתר 2009

חידת מותי הוא מותחן מקורי ומרתק, רב גיבורים ראשיים וקולח. זו, כשלעצמה, סיבה מספיק טובה כדי לקרוא את הספר, אלא שיש סיבה טובה עוד יותר. העלילה נפתחת בגילוי צוואה של גדליה בן אחיקם (זה בסדר, גם לי לקח כמה שניות להיזכר מי זה). כמעט מיד מוזכר שלמעט רוה”מ יצחק רבין, גדליה בן אחיקם היה המנהיג היהודי היחיד שנרצח בידי בני עמו. מרגע שזה נאמר, לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין שני המקרים ולחשוב מה-היה-קורה-אם.
הספר הוא מותחן פוליטי אקטואלי. לא שרבין נרצח ממש אתמול, אבל בואו נגיד שכנראה שהוא לא ראש הממשלה הישראלי האחרון שיירצח, בדיוק כמו שלינקולן לא היה הנשיא האחרון שנרצח. המותחן הפוליטי המצוין גורם גם לי – שלא הייתי ממעריצי רבין – לחשוב קצת יותר על הנושא.
הספר אינו משולל חסרונות. כמה מהדמויות בו מעט נלעגות, כולל שתי דמויות נשיות שמניעות את הסיפור (מישהו שואל מישהי אם היא רוצה לאכול איתו ארוחת ערב, והיא עונה בטבעיות “אכלתי אצל הורי”. מזל שאישתי לא השתמשה במילים האלה בדייט הראשון שלנו). קטע פרולוג קצרצר מתרחש בשנות החמישים, והיחסים בין שני בני זוג שם פשוט מקוממים.
למרות נקודת התורפה העיקבית הזו, מדובר במותחן מצוין ומעורר מחשבה.

מאיר שלו – הדבר היה ככה
עם עובד 2009

“הדבר היה ככה” מתאר את הביוגרפיה של משפחת מאיר שלו (הצד של האמא) במושב נהלל, שהיתה הרקע ל”רומן רוסי” המונומנטלי. הספר הקצרצר – במונחים של אפוס כמו רומן רוסי – והקורע מצחוק מתאר את הדברים כפי שהיו. אני אדלג על הצורה בה נכתב הספר: מאיר שלו הוא סופר מחנן והספר קולח ומרתק.
לעצם העניין: המשפחה של מאיר שלו, שעלתה ארצה בעליות השניה והשלישית, שייכת לדור שכתב את תולדותיו כמיתולוגיה וראה אותה מתנפצת כבר בימי חייו (צורת החיים החקלאית-שיתופית במושב התרסקה כבר בשנות השמונים). צאצאי הדור הזה בחרו לא להמשיך את מפעל חייו. אפשר לומר שכמו הוריהם, הם נטשו את ערכי הוריהם והמציאו חדשים תחתם, אבל ההתנערות המוחלטת מהחקלאות והסוציאליזם לא איפשרה דיון אינטלקטואלי במה שבאמת היה שם, ממש כפי שעדיין לא נעשה דין וחשבון אמיתי עם החיים בגולה.
“רומן רוסי” עשה מאנשי העליה השניה והשלישית גיבורים מיתיים. הספר נפלא – לדעתי מהטובים שנכתבו בעברית – אבל לא מסביר מה באמת היה ולא מקרב את הקורא אל הדמויות. “הדבר היה ככה” מסביר שמדובר בבני אדם, כאלה שבחרו בעבודה מפרכת ואינסופית, שחיו בתנאים מחרידים, שיצרו עולם חדש יש-מאין ושבניהם ונכדיהם התנכרו לכל זה.
בניגוד לרומן רוסי, הדבר היה ככה עוזר, לדעתי, להבין מה באמת היה שם ולמה צורת החיים החקלאית-סוציאליסטית התפתחה כפי שהתפתחה ולמה התרסקה. הנושא המרכזי של הספר, כפי שאני מבין אותו, הוא שמשפחה היא ערך הרבה יותר חשוב מסוציאליזם, וגם אם איתרע מזלך להיוולד בקולקטיב (אמנם מושב הוא לא הקולקטיב הכי דורסני שהצמיח הסוציאליזם), קצת חינוך והכוונה מאמא ואבא יעזרו לך להתפתח כאדם פרטי שמסוגל להתוות את חייו כרצונו.
כאמור, הספר קולח, מרתק ומצחיק מאוד.

גיסתי מכרה זה עתה את המטבח ה-100 שלה,
ופוצחת במבצע סוף שנה.